בכל מקרי תאונות הדרכים הכלל הנהוג הוא "אחריות מוחלטת", כלומר גם אם הנהג הפוגע בתאונה התנהג בצורה סבירה וזהירה ככל האפשר, עדיין ישלם על מעשיו ועל הנזקים שגרם במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). קיימים מקרים חריגים שבהם קרתה תאונת דרכים, אך הניזוק לא נכנס בגדר החוק ולכן לא זכאי לפיצוי. השאלה היא: מה ניתן לעשות במקרים חריגים אלה?
המקרה הנדון מציג את ס' שלא ביטח את רכבו ביודעין. רצה הגורל וס' היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית ונפטר עקב פציעותיו הקשות מס' ימים לאחר התאונה. בעת התאונה רכבו לא היה מבוטח כלל. וכעת עזבונו של ס' תובע באמצעות עורך דין תאונות דרכים את הנהג הפוגע ואת חברת הביטוח שלו.
הנהג הפוגע טוען כי לעיזבון לא קיימת עילת תביעה לאור כלל ייחוד העילה, שקובע כי לניזוקים יש עילת תביעה אך ורק נגד מבטחת הרכב או כנגד קרנית, שמעניקה פיצוי לניזוקים במקרים בהם לא ניתן לתבוע פיצוי מהמבטחת. אך במקרה הנדון, קרנית לא תפצה ולו בשל העובדה שהרכב לא בוטח ביודעין. טענה נוספת שהועלתה היא שרכבו של ס' היה חסר ביטוח ולכן לא מגיעים פיצויים מהחברה המבטחת.
כלל ייחוד העילה קבוע בסעיף 8(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ומכוח הסעיף תאונות דרכים מתבררות אך ורק לפי חוק זה. סעיף 7 לחוק מונה רשימה של ניזוקים שאינם זכאים לפיצויים במסגרת החוק וביניהם ניזוק שנהג ברכב חסר ביטוח. יחד עם זאת, סעיף 8(ג) לחוק מוסיף כי כלל ייחוד העילה לא מונע מניזוק לתבוע לפי פקודת הנזיקין, במידה ואכן לא נכנס בגדר חוק הפיצויים. ולאור זאת, עיזבון המנוח יכול לתבוע לפי פקודת הנזיקין מכיוון שאינו נכלל בגדר חוק הפיצויים.
כלל ייחוד העילה הוא בעל מטרה סוציאלית, הכלל למעשה דואג לכך שכל ניזוק בתאונת דרכים יוכל לגבות את הפיצוי שלו במסגרת חוק הפיצויים. אך יחד עם זאת, עלול להותיר נפגעים ללא פיצוי או אפילו עם פיצוי נמוך מכיוון שברגע שהנפגע נכנס בגדר החוק, אין לו כל אפשרות לתבוע במסגרת חוק אחר.
חשוב לזכור כי חוק הפיצויים מעניק פיצוי לכל ניזוק בתאונת דרכים בין אם גורם הנזק פעל בצורה סבירה ובין אם הוא פעל בצורה רשלנית ופזיזה וזאת משום שקיימת "אחריות מוחלטת" על כל נהג באשר הוא.
לאחר שהוחלט כי המקרה נכנס בגדר פקודת הנזיקין, הועלתה טענה נוספת מצידם של הנתבעים שבה הם מייחסים "אשם תורם" למנוח. הנתבעים, על מנת להקטין את חבותם, טוענים לכך שגם המנוח היה אחראי לתאונה ולא התנהג בזהירות סבירה לפי מבחניו של בית המשפט.
הועלו מס' טענות שבגינן ייחסו הנתבעים למנוח את "האשם התורם" כגון: אי מתן זכות קדימה, אופן חציית הצומת, נסיעה ללא חגורת בטיחות ונהיגה ללא ביטוח בידיעתו של המנוח. כל הטענות הללו לא סייעו לעורכי הדין של הנתבעים בהוכחת הרשלנות התורמת מצידו של המנוח ונקבע שהנהג הפוגע הוא זה שהתרשל.
לאור כל אלה כדאי לזכור מס' עקרונות חשובים: הראשון הוא, לדאוג לבטח את הרכב בביטוח חובה על מנת שניתן יהיה להיכנס בגדרי חוק הפיצויים. העיקרון השני הוא, במידה והניזוק לא נכנס בגדרי החוק מסיבה כזו או אחרת, יש אפשרות לתבוע מכוח חוקים אחרים מכיוון שכלל ייחוד העילה כבר לא חל על המקרה. העיקרון השלישי והאחרון, במצב שבו הרכב בוטח, יש לפעול בזהירות המירבית על מנת שלא ייוחס לניזוק אשם תורם וע"י כך תוקטן חבות הפיצוי.
תא (נצ') 92/08
