רשלנות רפואית לאחר שהוכה על ידי מאבטחים

הופל ע"י המאבטחים בסניף ביטוח לאומילא אחת אנשים מגיעים למשרדי ממשלה או למשרדים ציבוריים אחרים וחשים כי הם לא מקבלים את היחס הראוי. בתגובה יש מהם שמתפרעים, ו"מורגעים" על ידי מאבטחים במקום. כאשר אדם בעל רקע רפואי קשה נפגע ע"י מאבטחי המקום לאחר שהתפרע, אושפז בעקבות כך בבי"ח, טופל שם ברשלנות עקב בעיות רפואיות שאינן קשורות לאירוע ונפטר, על מי תוטל האחריות למותו?

הקדמה- דבריו של בית המשפט

בימ"ש השלום בחיפה קבע כי במקרה של אדם שנפגע ע"י מאבטחים, ובעקבות כך אושפז בבית חולים, ושם נפטר עקב רשלנות בית החולים עת טיפל בעיותיו הרפואיות שאינן קשורות לנפילתו, כל הגורמים הקשורים לאירוע אחראים באופן שווה למותו.

האם מות המטופל קשורה לאופן הטיפול של הרופאים?

ב' בן 65 הגיע בשנת 2005 לסניף ביטוח הלאומי בחולון. עקב התפרצותו כלפי אחת הפקידות התערבו המאבטחים ותוך כדי כך הפילוהו, ונגרם לו שבר בירך. הוא הועבר לבי"ח וולפסון, ולאחר מכן הועבר לפי בקשתו לאיכילוב.

הוא נותח לאיחוי הפרק בירך שנשבר, וכן עבר דיאליזות עקב מחלת כליות ממנה סבל. לאחר שלושה ימים מהניתוח חלה החמרה במצבו הכללי שאינו קשור לניתוח, הוא החל לסבול מקוצר נשימה, ובדיקות הראו כי הוא סובל מגודש בריאות.

הוא הועבר באופן דחוף לדיאליזה, אך במהלכה חלה שוב הידרדרות במצבו שהתבטאה בעיקר באי ספיקה נשימתית, ולמרות טיפולי האינטובציה וההחייאה שקיבל, הוא נפטר חמישה ימים מקרות האירוע בביטוח הלאומי.

הוגשה תביעה- מהם טענותיה של התובעת?

עורך הדין של בתו תבע את המל"ל ואת המאבטחים שגרמו לנפילתו. כן תבע ברשלנות רפואית את המדינה שבבעלותה שני בתי החולים בהם אושפז וגרמה למותו של ב'. לטענת ביתו עת אושפז אביה עקב הנפילה על הצוות הרפואי היה להתייחס לא רק לשבר, אלא למצבו הכללי ללא קשר לנפילה, קרי למחלת הכליות שלו.

לטענתה, הרופאים לא נתנו לאביה טיפולי דיאליזה מספיקים, לא עקבו אחרי מצבו הרפואי לפני טיפולי הדיאליזה ואחריהם, ואף הטיפול התרופתי שהוענק לו היה כושל, ועקב כל זאת גרמו למותו. בנוסף טענה כי נגרם נזק ראייתי כיוון שלא נערכו רישומים רפואיים אודות טיפולי הדיאליזה שעבר המנוח, ולכן יש להעביר לנתבעת את נטל הראייה.

דבר ההגנה

המל"ל טען כי עובדיו התנהלו ללא דופי, והמנוח ביצע את המעשה במכוון בכך שגרם בעצמו לנפילתו  , והתנהגות המאבטחים אינה באחריותה, אלא באחריות חברת האבטחה.

לחילופין, טענו כי אם היתה רשלנות מצידם שגרמה לנפילת המנוח היא נבלעת ברשלנות הרפואית של שני בתי החולים, שהיא הגורם הישיר למותו של ב' עקב הטיפול הרפואי הלא נאות שהעניקו לו. חברת האבטחה הצטרפה לטענות המל"ל.

המדינה טענה כי לא הייתה רשלנות בטיפול שבתי החולים נתנו למנוח, וטענה כי מותו הוא התממשות סיכונים של מצבו הרפואי הכללי.

ביהמ"ש קיבל את התביעה במלואה

ביהמ"ש קבע כי המנוח הופל ע"י המאבטחים שהפעילו כלפיו כוח לא סביר, למרות שלא סיכן את עובדי המל"ל או את האנשים שנמצאו בסניף, וללא שניסו להרגיעו בדרך של דיבורים. התנהלותם חרגה מסטנדרט ההתנהגות הסבירה, ולכן היא רשלנית. המל"ל נמצא אחראי עקב כך שלא קבע מדיניות מתאימה למקרים כאלה.

ביהמ"ש אף מצא את המדינה אחראית ברשלנות רפואית למותו של ב'

ביהמ"ש קבע כי כיוון שאין כל תיעוד רפואי בנוגע לטיפולים שעבר המנוח במחלקה הנפרולוגית ולא ניתן לדעת אם המנוח בכלל נבדק בימיו האחרונים על ידי רופא נפרולוג, נגרם נזק ראייתי לתובעת, ויש להעביר את נטל הראייה לנתבעת שתוכיח כי הטיפולים שניתנו היו ראויים ומספיקים, וכי הצוות הרפואי בדק את המנוח מבחינה נפרולוגית באופן רציף ושקל את מצבו כראוי.

ביהמ"ש קיבל את חוות דעת מומחי התובעת וקבע כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי לא התרשלה בטיפול. באמצעות המסמכים המועטים והחסרים שהגישה בנוגע לדיאליזות שנערכו לא הוכיחה כי הטיפול שניתן לב' היה מיטבי. היא לא הוכיחה כי נערכה תוכנית מראש לגבי מספר ומועדי טיפולי הדיאליזה לאור מצבו או כי מספר הטיפולים שקיבל ב' בפועל היו מספיקים לאדם במצבו.

כן כשלה מלהוכיח כי נערך מעקב נפרולוגי שוטף ורציף אחר המצב. למרות שתוצאות בדיקות הדם שבוצעו לאחר הדיאליזות לא הראו שיפור במצבו לא הוכח כי תוצאות אלה הובאו לידיעת הנפרולוג וניתנה להם התייחסות רצינית. אי לכך היעדר הרישומים הרפואיים פועל לחובת הנתבעת, והיא לא עמדה בנטל, ואי לכך אחראית ברשלנות רפואית.

ביהמ"ש קבע כי יש קשר סיבתי בין התרשלותו של ביה"ח בטיפולי הדיאליזה לבין פטירת ב'. אמנם המומחים היו חלוקים בדעתם לגבי הסיבה הישירה למוות, אם המוות נגרם בעקבות טיפולי דיאליזה כושלים או מעטים מדי או שמא תהליכים אחרים גרמו למותו.

אך אין כל ספק, כי הכשל בטיפולי הדיאליזה הוא הגורם בעל המשקל הרב ביותר, אפילו אם אינו הגורם היחידי להידרדרות במצבו ולמותו.

ביהמ"ש הוסיף כי לפי הפסיקה כאשר יש עמימות בסיבת המוות מסתפק ביהמ"ש בהוכחתו של הקשר הסיבתי הפוטנציאלי בין ההתרשלות של הנתבע לבין הנזק של התובע, ובמקרה הספציפי הנתבעת אליה הועבר הנטל לא תוכל עקב הידע הרפואי המוגבל שגרם לעמימות זו להוכיח כי אין קשר סיבתי.

ביהמ"ש חילק את האחריות בחלקים שווים בין הגורמים האחראים: המלל וחברת האבטחה שאחראים לנפילתו בגינה אושפז מלכתחילה, והמדינה שאחראית עקב הטיפול הרשלני, ופסק כי עליהם לשלם לתובעת סך של 200,000 ₪, כשמחלקם של המלל וחברת האבטחה הפחית 40% אשם תורם של המנוח, שהמשיך לצעוק על הפקידה למרות פניות המאבטחים.

תא (חי') 10049-09-09

מאמרים נוספים בנושא:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *