החשיבות בהגדרת המונח "מעשה מכוון" וההשלכות הנובעות מכך

הגדרת המונח מעשה מכווןחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), מוציא מתחולתו מספר מקרים אשר לא נחשבים כתאונת דרכים וביניהם מעשה מכוון שנעשה במטרה לגרום נזק גוף, למשל מעשה התאבדות. על מנת לקבוע בצורה חד משמעית כי אכן מעשה זה לא נכנס בגדרי החוק יש לברר האם אכן מדובר במעשה מכוון.

האם מדובר במקרה התאבדות ?

מקרה שהיה כך היה, אדם נמצא על פסי הרכבת ללא רוח חיים. המשטרה והנהלת הרכבת קבעו בצורה גורפת כי האירוע הינו התאבדותי לחלוטין. הן המשטרה והן הנהלת הרכבת לא ניהלו כל "חקירה" אשר יכולה לאשש בוודאות את המסקנה הסופית והיא ההתאבדות. בין היתר נבדקה הודעת המשטרה ומהודעה זו לא ניתן להסיק כי המנוח התאבד.

קיימות אפשרויות רבות שלפיהן המנוח סיים את חייו, כגון המנוח חצה ומעד, מישהו דחף את המנוח, המנוח התעלף וכדומה.ללא חקירה מקיפה ויסודית לא היה ניתן לאשש אף לא אחת מהאפשרויות והדרך "הקלה" שנבחרה הינה חקירה שטחית וממצאים של מעשה התאבדות.

למה המשטרה "זלזלה" ?

ניתן היה לראות כי המשטרה הביעה זלזול כאשר ביצעה מחדלים רבים במהלך החקירה, כגון אי קיום דו"ח זיהוי פלילי, קיימים תמונות אך לא ידוע מי צילם אותם, אין תיעוד מסודר של זירת האירוע וכו'. כל אלה, למעשה, מוכיחים כי המשטרה לא ביצעה את שמוטל עליה בחקירת האירוע ועל כן הקביעה כי מדובר בהתאבדות גרידא אינה מספקת כלל ואף יכולה להיות שגויה מכללא.

גם הנהלת הרכבת כשלה בעבודתה שכן חוקר תאונות לא הגיע לזירת האירוע, היכרותו עם נסיבות המקרה דלה מאוד, אין בידיו תרשומות מסודרות וכדומה. בנוסף לכל אלה, לא בוצעה חקירה בנוגע לרכבת שפגעה במנוח, לא נעשתה כל בדיקה לגופתו של המנוח וכן לא נעשו בדיקות לטלפון הסלולרי של המנוח. בדיקות אלה היו יכולות לשפוך אור על החקירה ולקבוע עובדות חדשות אשר כלל לא נקבעו כי החקירה שבוצעה הייתה שטחית לחלוטין.

איך החוק מתייחס לכך ?

סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") קובע כי מעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק גוף לא יוגדר כתאונת דרכים. בשל כך קיימת חשיבות רבה להגדרת האירוע. במידה ואירוע שכזה לא יוגדר כתאונת דרכים, שאריו של המנוח לא יהיו זכאים לפיצוי ועל כן החשיבות גדלה אף יותר. ועל כן אין להקל ראש בשלב החקירות.

תפקיד המשטרה והנהלת הרכבת היה חשוב והחקירות שבוצעו היו כה שטחיות שלמעשה הוציאו את מקרה זה מחוץ לתחולתו של החוק. על המשטרה ועל הנהלת הרכבת היה מוטל לתת דגש על שלב החקירות על מנת שהמסקנה תבוסס בצורה חד משמעית וכך יהיה ניתן להגדיר את האירוע כתאונת דרכים או לחילופין כמעשה התאבדות.

בית המשפט התייחס וקבע

השופטת אסיף קבעה כי לאור מחדלים רבים ודלות ממצאים לא ניתן לקבוע כי מדובר במעשה התאבדות, מעשה מכוון שמוציא את האירוע מתחולת החוק. אי לכך ובהתאם לזאת אירוע זה נחשב כתאונת דרכים ונכנס לגדרי חוק הפיצויים.

כפי שניתן לראות מקרה כזה דורש טיפול יסודי וחקירה מקיפה על מנת שהגדרת האירוע תהא מדויקת עד כמה שאפשר. התנהלותן הן של המשטרה והן של הנהלת הרכבת לא עמדה בציפיות ועל כן נוצר מקרה בעייתי שכזה.

קיימת חובה על המשטרה לבצע חקירות מקיפות ולא להקל ראש, אחרי הכל מדובר באדם שקיפח את חייו והמעט שניתן לעשות למען משפחתו זה לחקור את המקרה ולהגיע לשורשו של עניין, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחוק סוציאלי אשר ביסודו מעניק פיצוי לניזוקים וכאשר גוף כמו המשטרה קובע כי מקרה זה אינו נכנס בגדר החוק הוא, למעשה, מונע ממשפחתו של המנוח לקבל פיצוי הולם על הנזק שנגרם למנוח ולמשפחה.

תא 8735-07-10

מאמרים נוספים בנושא:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *