האם הדרך בה בחרו רופאים להתמודד עם סיבוכי ניתוח מהווה רשלנות רפואית?

ניתוח עיניים כשללא אחת קורה כי אדם נכנס לבית חולים לצורך ניתוח מסוים, ובניתוח מופיעים סיבוכים אשר מחייבים את הרופאים לנקוט בהליכים רפואיים נוספים. לעיתים קרובות קיימות כמה חלופות מוכרות לרפואה על מנת להתמודד עם הסיבוך, ונשאלת השאלה האם במקרה שננקטה חלופה מסוימת מבין מספר חלופות, אך היא לא צלחה בסופו של דבר, ואף הביאה להחמרת המצב עד כדי נזק בלתי הפיך, ניתן לומר כי הרופאים התרשלו ואחראים עקב כך בנזיקין?

למה התביעה נדחתה ?

בית משפט השלום בחיפה דחה תביעת רשלנות רפואית של אישה שהתעוורה בעין אחת עקב ניתוח עיניים שהסתבך, וקבע כי הנתבע הוכיח כי שיטת הטיפול בה בחר לטפל בסיבוך הינה שיטה ידועה ומוכרת לרפואה, וכי הוחלט לבחור בה אחרי דיון מעמיק בו השתתפו בכירי מומחים. הרופאים אינם חבים באחריות מוחלטת, אלא על הרופא לפעול בדרך נאותה וסבירה לפי הידע והממצאים הרפואיים אשר קיימים בעולם הרפואה בזמן הרלוונטי.

אישה הגיעה לבית החולים לאחר ירידה בראייה

מעשה באישה כבת 70 אשר עקב ירידה בחדות ראייתה, במיוחד בעינה הימנית, רופאיה איבחנו כי הינה סובלת מירוד הקיים בשתי עיניה. בעקבות האבחנה המליץ הרופא כי האישה תעבור ניתוח להסרת הירוד והשתלה של עדשה תוך עינית. האישה הגיעה לבית חולים רמב"ם בחיפה, הוא הנתבע, לצורך ניתוח להסרת הירוד בעין ימין, והניתוח התבצע ע"י הרופאים תוך שימוש בשיטה המתקדמת ביותר.

עקב הניתוח התעוררו שני סיבוכים אצל האישה, הראשון במהלכך הניתוח, והוא חשד לקיום קרע בקופסית האחורית, אשר הביא להחלטת הרופאים להוצאת הגרעין, ובהמשך השתילו הרופאים עדשה ללשכה האחורית וביצעו כריתה של הזגוגית. הסיבוך השני התגלה יום למחרת כאשר אובחנו אצל האישה דלקת תוך-עינית ובצקות בקרנית. בעקבות כך האישה קיבלה טיפול מקומי אנטיביוטי. בהמשך אותו יום התגלו סימנים לזיהום חמור וחריף בעין המנותחת, ולכן נלקחה תרבית מהעין לבדיקה וניתן טיפול אנטיביוטי נוסף הן מקומי והן סיסטמטי נגד שני סוגי חיידקים שהתגלו.

לנוכח המצב החמור הרופאים דנו במצב בהשתתפות ארבעה מבכירי הרופאים במחלקה, במהלכו נשקלה אפשרות ביצוע של ניתוח ויטרקטומיה אחורי, ואף הוזמן חדר ניתוח. עם זאת, אחרי בדיקה נוספת בכירי הרופאים הגיעו להחלטה כי המקרה אינו מתאים לניתוח כזה, שכן הקרנית בעין המנותחת אינה שקופה מספיק על מנת לאפשר עריכת ניתוח זה. אי לכך הוחלט תחת זאת כי יבוצע דיקור לשם הוצאה של דגימה מזגוגית העין, וכן הוחלט על הזרקת אנטיביוטיקה לתוכה. למחרת הרופאים עדיין דבקו בהחלטתם כי העכירות אשר קיימת בקרנית אינה מאפשרת ביצוע ניתוח ויטרקטומיה. יומיים לאחר מכן נרשם שוב בתיעוד הרפואי כי הניתוח הנ"ל אינו אפשרי עקב עכירות בקרנית ובצקות, לכן הוחלט על שטיפה והמשך טיפול אנטיביוטי שניתן בדרך של טיפות עיניים. יום למחרת אבחנו הרופאים כי הקרנית הינה מעובה, לבנה ומוגלתית. בדיקה מספר ימים לאחר מכן לא העלתה כל תחושת אור מה שהעיד כי העין הימנית של המנותחת התעוורה כליל.

בהמשך עברה האישה ניתוח נוסף של הסרת העין הפגועה והתקנה של תותבת במקומה

התובעת הגישה תביעה לבית משפט השלום בחיפה בו טענה כי איבדה את הראייה בעין הימנית עקב רשלנותו של הצוות הרפואי בבית החולים, אשר באי עריכת ניתוח הויטרקטומיה נהג בחוסר מיומנות ובניגוד להתנהלות המצופה מרופאים סבירים. לביסוס טענותיה צרפה התובעת לכתב התביעה חוות דעת רפואית.

הנתבעים מנגד צרפו אף הם חוות דעת רפואית וטענו כי הרופאים נהגו בדרך ההולמת רופא סביר ובהתאם לכל הסטנדרטים הרפואיים המקובלים. ההחלטה על אי ביצוע ניתוח נשקלה היטב והושגה רק לאחר דיון משותף של בכירי הרופאים במחלקה, אשר למרות מירב המאמצים למרבה הצער כשלו במניעת התוצאה העגומה שהינה תוצאה של סיבוך נדיר, אך מוכר לרפואה.

בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי אין לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם התביעה אשר סתר את דבריו הפסקניים והנחרצים שבחוות דעתו, לפיה, ההחלטה שלא לבצע את הניתוח שגויה מיסודה, והודה במהלך חקירתו הנגדית כי למעשה נכונותה של ההחלטה הינה פועל יוצא של זהותו של המקבל אותה.

מה קבע בית המשפט האם אכן מדובר בהתרשלות של הרופאים ?

זאת ועוד, ביהמ"ש קבע כי גם אם בדיעבד מסתבר כי עדיפה הייתה בחירה בחלופה של ניתוח ויטרקטומיה אחורית במקום הטיפול שנבחר, הרי אין הדבר מצביע כי הרופאים התרשלו בבחירתם זו, שכן לא אחת נקבע כי לא כל סוג של טעות מעיד כי הייתה התרשלות. הרופאים אינם חבים באחריות מוחלטת, אלא על הרופא לפעול בדרך נאותה וסבירה לפי הידע והממצאים הרפואיים אשר קיימים בעולם הרפואה בזמן

הרלוונטי. בית המשפט ציין כי גם המומחה מטעם התובעת לא דחה או שלל כליל את הטיפול הנבחר, אלא טען כי במקרה הנ"ל היה מקום לקבל החלטה שונה. יתרה מכך האפשרות של עריכת הניתוח הנ"ל נשקלה ע"י בכירי הרופאים בבית החולים שאף נערכו לאפשרות זו, אך עקב מצבה של העין הגיעו להחלטה מושכלת שלא לבצעו. למעשה אין תפקידו של ביהמ"ש להיכנס בנעליהם של הרופאים אלא מספיק כי הוכח שדרך הטיפול שנבחרה הינה דרך מקובלת ברפואה גם אם התוצאה הסופית הינה מצערת.

לאור האמור לעיל דחה ביהמ"ש את התביעה.

ת"א 20059-04-10

 

מאות כבר רשומים למנויים שלנו. ואתם ?
הירשמו ודעו זכויותיכם

מאמרים נוספים בנושא:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *